Part One. The Black Dragon at the centre of the Cosmic Wheel.

These images were created in preparation for a rite I will be performing with Sharon Moyal and Konrad Kruse on 29 March, the day of the solar eclipse, in conjunction with Saturn’s new synodic cycle. As the sun sets, we will follow the journey of the star of the night into the underworld to see through the eyes of the dragon dreaming there. The aim is to participate in what could be called ‘dragon-ness’. We will also try to keep the Dragon Gate open during the rite so that we and others can pass through it later to share in its pharmakonic powers and use them to initiate change.

We are experiencing a deep civilisational and perceptual crisis in which everything that comes our way is perceived as an apocalyptic threat. From this perspective, the image of the dragon takes on a new relevance as it embodies the great forces of nature. Dragons are closely associated with storms that become stronger and intensify faster in times of climate change. In my practice I also draw on a vision of dragons as the terrain of the underworld itself. They are the bones of the earth and I see them associated with geological phenomena. Their bodies are covered with overlapping tectonic plates, and spikes grow on their backs that rise from the earth as mountain ranges. Their low frequency roar drones during earthquakes, and their volcanic breath spews poisonous gases and ash into the atmosphere. Nothing about them resembles the digital fantasy creatures marketed as dragons by the capitalist entertainment industry.

My primitive drawings and sculptures do not do justice to what dragons are either. What working with them does for me, however, is to move myself out of everyday consciousness in order to connect with another dimension of time that runs simultaneously underneath. Biological and geological time run simultaneously, even if our short lives are only an infinitesimal part of it. The shrine of which they are part acts as a gateway into deep time, even into eternity, which is not somewhere far away in the past or future, but is always present.

חלק ראשון. הדרקון השחור במרכז הגלגל הקוסמי.

הדימויים האלו נוצרו כהכנה לריטואל שאקיים יחד עם שרון מויאל וקונרד קרוז ב־29 במרץ, ביום של ליקוי החמה, בצירוף למחזור הסינודי החדש של שבתאי. עם שקיעת השמש, נעקוב אחר מסעו של כוכב הלילה אל הַשְּׁאוֹל, כדי לראות דרך עיניו של הדרקון החולם שם. המטרה היא להשתתף במה שניתן לכנות "דרקוניות". במהלך הריטואל ננסה גם להשאיר את שער הדרקון פתוח, כדי שנוכל אנחנו ואחרים לעבור דרכו בהמשך, לחלוק את כוחותיו הפרמקוניים ולהשתמש בהם לצורך יזימת שינוי.

אנחנו חווים כעת משבר עמוק תרבותי ותפיסתי שבו כל מה שמגיע לעברנו נתפס כאיום אפוקליפטי. מתוך נקודת מבט זו, דימוי הדרקון מקבל רלוונטיות מחודשת, בהיותו התגלמות של כוחות הטבע האדירים. הדרקונים מקושרים לסערות, שמתחזקות ומתרבות בעידן של שינוי אקלים. בעבודתי, אני שואב גם חזון אחר של דרקונים בתור השטח עצמו של הַשְּׁאוֹל. הם עצמותיה של האדמה, ואני מקשר אותם לתופעות גיאולוגיות. גופם מכוסה בלוחות טקטוניים חופפים, ועל גבם צומחות שדרות קוצים ההופכות לרכסי הרים. נהימתם הנמוכה נשמעת במהלך רעידות אדמה, ונשימתם הוולקנית פולטת גזים רעילים ואפר לאטמוספירה. אין בהם דבר מהדמויות הדיגיטליות והפנטסטיות שמוכרות כ"דרקונים" בתעשיית הבידור הקפיטליסטית.

גם הציורים והפסלים הפרימיטיביים שאני יוצר אינם עושים צדק עם מהותם של הדרקונים. אבל העבודה עימם מאפשרת לי לנוע אל מחוץ לתודעה היומיומית, וליצור חיבור עם ממד אחר של זמן, כזה שפועל בו זמנית מתחת לפני השטח. זמן ביולוגי וזמן גיאולוגי מתקיימים בו־זמנית, גם אם חיינו הקצרים הם רק שבריר מזערי מהם. המקדש שהם חלק ממנו משמש כשער לזמן העמוק ואפילו לנצח אשר איננו מצוי בעבר רחוק או בעתיד מעורפל, אלא תמיד נוכח.

Part Two.

Corroded throne of light above
The depths of embryonic night.

חלק שני.

כִּסֵּא מַלְכוּת חָלוּד שֶׁל אוֹר מַעְלָה
עִמְקֵי הַלַּיְלָה הַעֻבָּרִי.

Part Three. The way through things. 

The drawing was made during the partial eclipse of the sun on 29 March and is an attempt to give form to a hypnagogic vision I recently had while falling asleep. In it I saw the Ardennes Forest, which is often divided into parcels, mutating into the shape of a dragon. A setting black sun crowned the scene, both vanishing point and gateway to the chthonic depths of the universe.

As the eclipse coincided with Saturn’s escape into the unmanifest, Sharon, Konrad and I had agreed to project the lead that weighed on us into the drawings we would make during the eclipse. And then we would burn them and mix the ashes with bone charcoal (in my case from a goat’s skull) to mark our foreheads with a bindu, the seed point and star gate into the creative and regenerative power of the primordial universe. In a second cup I prepared a turmeric paste to create the surrounding halo, ‘the solar fire that frames the darkness’, as Sharon put it.

At sunset, the second part of our ritual work began, which consisted of entering into a meditative state and following the sun into the underworld. Our journey was preceded by a period of intense preparation, during which we discussed how we could use liminal spaces to mediate between stellar and chthonic energies, and how we could create a collective vision beyond what we had been able to imagine individually. But when it comes to visceral experiences, you are always thrown back into your own body, and ultimately I can only testify to what I myself went through.

This is my account.

There is a shaft into which the yolk falls. It wobbles as only suns and eggs wobble. It expands when it inhales and contracts and holds its breath when it has to to squeeze through chokepoints.

I feel the ground down here, icy and slippery, and scry for prophecies of ancient wisdom in the walls and ceiling, all of which are made of black volcanic glass. How they layer and move, like geological plates or the scales of our black dragon. In the centre of the cave lies the exit of the mine shaft through which the sun is pushing.

דְּרךְ דַרְכֵּי הַדְּבָרִים. חלק שלישי.

הציור נעשה במהלך הליקוי החלקי של השמש ב-29 במרץ ונועד לתת צורה לחזון היפנוגוגי שהיה לי לאחרונה בזמן שאני מתכונן לשינה. בו ראיתי את יער הארדנים, שבדרך כלל מחולק לחלקות, הופך לצורת דרקון. שמש שחורה שוקעת הכתיבה את הסצנה, גם כנקודת היעלמות וגם כשער לעמקי העולם התת-קרקעי.

כיוון שהליקוי התואם לבריחה של שבתאי אל הלא-מנוסח, שרון, קונרד ואני הסכמנו להשליך את העופרת שהכבידה עלינו לתוך הציורים שיצרנו במהלך הליקוי. ואז היינו שורפים אותם ומערבבים את האפר עם פחם עצמות (במקרה שלי מעצם גולגולת של עז) כדי לסמן את מצחנו עם בינדו, נקודת הזרע ושער כוכבים אל כוח היצירה והחידוש של היקום הראשוני. בכוס השנייה הכנתי פסטת כורכום כדי ליצור את ההילה המקיפה, "האש השמשית שמסגרת את החשכה", כפי שכתבה שרון.

במערב השמש, החלק השני של עבודתנו הריטואלית החל, שכלל כניסה למצב מדיטטיבי ומעקב אחרי השמש לעולם התחתון. מסענו הוקדם על ידי תקופת הכנה אינטנסיבית, שבמהלכה דיברנו איך נוכל להשתמש במרחבים לימינליים כדי לתווך בין אנרגיות כוכביות ותת-קרקעיות, וכיצד נוכל ליצור חזון קולקטיבי שנמצא מעבר למה שהצלחנו לדמיין באופן אינדיבידואלי. אך כשמדובר בחוויות וסקרליות, תמיד תיזרק חזרה לגוף שלך, ובסופו של דבר אני יכול להעיד רק על מה שעברתי בעצמי.

זוהי העדות שלי.

יש בור שאליו נופלת חלמונית. הוא מתנדנד כמו ששמשים וביצים מתנדנדים. הוא מתפשט כשהוא שואף אוויר ומצטמצם ומחזיק את נשימתו כשהוא צריך לדחוף דרך נקודות חנק.

אני מרגיש את האדמה כאן, קפואה ומחליקה, ומחפש נבואות של חכמה עתיקה בקירות ובתקרה, כולם עשויים מזכוכית געשית שחורה. איך הם נערמים ונדחפים, כמו לוחות גאולוגיים או קשקשי הדרקון השחור שלנו. במרכז המערה נמצא יציאת המכרה שדרכו השמש דוחפת.

Part Four. That what is difficult to endure can still be endured.

The yolk has made its way inside, slowly, like a child pushing through the birth canal. The crowning moment has come, the contractions have pushed it far enough to stretch its head through the opening. During the birth, its membrane rubs against a sharp edge of the obsidian wall and bursts open. Liquid gold spreads throughout the cave, fusing with the volcanic glass and illuminating it from within with a dark glow.

Survival means adapting and requires the ability to act. The Grotto knows this, and has taken advantage of the contamination with the sun essence to undergo its metamorphosis from larva to volcanic snail. The iron mass of its shell exerts a gravitational pull that draws us into its body. Loose clusters of cells form a porous structure that expands in all directions. Each cell it’s own creature, bound together by a common force.

Day’s been long for me. The chronic pain lights a fire that intensifies to an annoyingly high level tonight. The alchemical treatises hide the pain the salamander suffers in the fire. A new wave of labour sets in, pushing us towards the light pulsating in the eastern corner of the cave.

Suddenly! Out there! A vision straight out of the Hadean Eon*. A molten planet, battered by asteroid impacts and volcanic eruptions. Rocks hurled into the air by the dragon’s breath. Look up, up, up. A universe bathed in red and black. My eyes, no longer human, see an infinite number of suns pulsating in black light. An infinite number of dragon cells, each imbued with autonomous agency. An ouroboric cycle of pain and power, feeding on itself to sustain itself. Burn, burn, burn.

Here ends the report.

What this means for my future individual and collective work remains to be seen. Perhaps I will share further insights on this later, or take inspiration from Saturn, water the seeds of transmutation in the dark and wait patiently for them to bear fruit.

*Named after Hades, the ‘invisible’, the Hadean is the oldest geological age on Earth.

Gast Bouschet
Belgian Ardennes
April 2025.

Notes from the Dragon’s Lair. 

חלק רביעי. מה שמתקשה להיות סביל עדיין יכול להיות נסבל.

החלמונית עשתה את דרכה פנימה, לאט, כמו ילד שדוחף את תעלת הלידה. רגע גולת הכותרת הגיע, הצירים דחפו אותו מספיק כדי למתוח את ראשו דרך הפתח. במהלך הלידה, הממברנה שלו מתחככת בקצה חד של דופן האובסידיאן ומתפרצת. זהב נוזלי מתפשט ברחבי המערה, מתמזג עם הזכוכית הוולקנית ומאיר אותה מבפנים בזוהר כהה.

הישרדות פירושה הסתגלות ודורשת יכולת פעולה. המערה יודעת זאת, וניצלה את הזיהום בתמצית השמש כדי לעבור את המטמורפוזה שלו מהזחל לחילזון געשי. מסת הברזל של הקונכייה שלו מפעילה משיכת כבידה שמושכת אותנו לתוך גופה. צבירי תאים רופפים יוצרים מבנה נקבובי שמתרחב לכל הכיוונים. כל תא הוא יצור משלו המחובר יחדיו בכוח משותף.

היום היה ארוך בשבילי. הכאב הכרוני מדליק אש שמתעצמת לרמה גבוהה ומעצבנת הלילה. המסכה האלכימית מסתירה את הכאב שהסלמנדרה סובלת בשריפה. גל חדש של עמל מתחיל, שדוחף אותנו לעבר האור הפועם בפינה המזרחית של המערה.

פִּתְאוֹם! שם בחוץ! חזון היישר מתוך עיון ההדין*. כוכב לכת מותך, מוכה מפגיעות אסטרואידים והתפרצויות געשיות. אבנים זרקו באוויר בנשימתו של הדרקון. תסתכל למעלה, למעלה, למעלה. יקום שטוף באדום ושחור. העיניים שלי, שכבר אינן אנושיות, רואות מספר אינסופי של שמשות פועמות באור שחור. מספר אינסופי של תאי דרקון, כל אחד חדור בסוכנות אוטונומית. מחזור אורובורי של כאב וכוח, הניזון מעצמו כדי לקיים את עצמו. לשרוף, לשרוף, לשרוף.

כאן מסתיים הדיווח.

מה זה אומר על העבודה האישית והקולקטיבית העתידית שלי נותר לראות. אולי אחלוק תובנות נוספות על כך מאוחר יותר, או אקבל השראה משבתאי, להשקות את זרעי ההתמרה בחושך ולחכות בסבלנות עד שהם ישאו פרי.

*היידן נקרא על שם האדס, ה"בלתי נראה", העידן הגיאולוגי העתיק ביותר על פני כדור הארץ.

גאסט בושֶה
ארדנים, בלגיה
אפריל 2025

רשימות ממאורת הדרקון