Momoy: מלכת הרוחות

פורסם ע"י entheogenic paths בתאריך

כידוע לכולנו,
 דטורה מגיעה ממשפחה הידועה בתכונותיה ההזויות והעוצמתיות ויכולה להיות מסוכנת עבור אלו הלא מודעים לכוחה.
אין בכתוב המלצה לשום דבר ואל תיהיו טיפשים!
הבה נצא למסע דטוראי מסביב לעולם.
אתחיל עם אמריקה:
בשבט הנאוואחו, צמח הדטורה מסמל את האישה המשתנה, אלה שיכולה ללבוש צורה של עלמה, אישה בוגרת וזקנת השבט.
 
שבט הצ'ומש מדבר על אשת רפאים בשם מומוי, אלת השבט של פרח הדטורה האחראית על שימושו הרפואי והפולחני, כמו גם שומרת המסורת.
עבור הילידים, מומוי באה לידי ביטוי כמכשפה זקנה ומכוערת, עבור אחרים כמכשפה צעירה ויפהפייה להפליא, בעלת מראה אתרי עם חזון המבטא את רוח הסוקובוס המבוקשת.
רק רגע, הגעתי לצומת דרכים.
לרוב, דטורה מקושרת אצלי לקרלוס קסטנדה, שתיאר אותה בספרו כבת ברית ואף רקח אותה לתוך משחת תעופה שומנית רפטליאנית.
הרבה אנשים שפגשתי נוטים לנכס את חוויותיו של קסטנדה במצבי התודעה המשתנים כמושרים בידי הצמח המקודש, פיוטה (לופופורה וויליאמסי). אך עם תיזכרו בכתוב, הצמח העיקרי אליו נחנך קרלוס היה דטורה, שמילאה את התפקיד העיקרי בחוויותיו המוקדמות במציאויות הנפרדות, בהיותו בחוויה של שינוי הצורה האנושית שלו לעורב.
הקשר עם מומוי נחשף לעומק, כאשר קסטנדה מזכיר את המורה היאקי שלו לכישוף טולטקי, דון חואן מאטוס. הוא לא חיבב במיוחד את דטורה. אולי אכל ברקס מאיזו מכשפה זקנה במדבר, מי יודע.
הוא כינה אותה 'ירבה דל דיאבלו'- עשב השטן.
בסיפורו של קסטנדה, דון חואן טען שטבעה של הדטורה דומה לזה של אישה מפתה ומכשפה חזקה ואפלה. הוא מספר כי היא עוצמתית כמיטב בעלות הברית, "אבל יש בה משהו שאני אישית לא אוהב. היא מעוותת גברים. היא נותנת להם טעימה של כוח מוקדם מידי מבלי לבצר את ליבם והופכת אותם לשתלטניים ובלתי צפויים. היא הופכת את חוזקתם לחולשתם". (המסע לאיכטאלן).
[בואו רגע ננסה להבין את חואן מטוס מעבר למגבלות המגדר- מהיכרותי עם גברת הרוחות, אני יכולה לספר לכם שהיא לא גזענית כלפי זכרים נשים או טף. היא רודנת של טיפשות וכהות לב, של אפשור עצמי שמקורו לרוב באשליית התיאור שלנו את המציאות. דטורה תהפוך את החוזקה לחולשה עבור כל מי שיתקרב אליה בחוסר כבוד ומודעות].
דטורה אינוקסיה נחשבת לאחות הקטנה של דטורה סטרמוניום בידי שבטים מעורבים בווחקה, מקסיקו. ילידים אלו מאמינים כי בצמח הסטרמוניום שוכנת רוח בשם Ta-gamih - מתפרש למילה 'סבתא', וככה הם מכנים אותה בזמן תפילתם עבור מרפא.
במהלך הטקס, נוטלים הגברים 27 זרעים, ונשים משתמשות ב-21 זרעים (מה שמזכיר לי את המינון הטיפולוגי של זרעי המורניג גלורי שכתבתי עליהם בעמוד הראשי).
במקסיקו, הכנסייה הקתולית האמינה שהצמח נוצר על ידי השטן שלהם (כמו בכל הכנסיות בעולם), וכמו מפיסטופולס מהמחזה של גתה, צמח הדטורה מפתה אנשים לחתום על חוזים עם רוחה.
בואו נאמר שגברת הרוחות, לא לשווא קיבלה את מעמדה הרעיל והמאיים.
נאמר אצל הצ'ומש, שאם שותים חליטה העשויה מהשורש הנקבי של מומוי, זה יאפשר למתרגלים אותה ליצור קשר עם טכנאי חלום אישי- ally.
אצל טכנאי החלימה ניתן להגיש בקשות, מענות וטענות לגבי טיב המציאות והתפיסה שלכם אותה. ואולי, אם לא תיהיו מפונקים בהתקבעות המנטלית שלכם ,תקבלו גם תשובות.
-ניתן לקבוע מראש את כיוון החלום, דרך מדיטציה דו מימדית (מטריצה המכילה תווים, מספרים או אותיות) שמטרתה לכוון את חזונות הדטורה הקסומים בביטוי התלת מימדי שלה (חלומות, חזיונות או הזיות מודרכות).
בסוף היום, התת מודע שלנו יפיק את ליינאפ הראייה שלו, כזה שיתגבש דרך אסוציאציות מורכבות, הנראות בתדירות בתהליך החלימה הצלולה.
לכן, חשוב מאוד(מאוד) להקפיד על הדימויים שאתם בוחרים למדוט עליהם כי הם הזרעים שינבטו בדמיונכם.
במילים אחרות, אמונות קובעות את טיבן של חזיונות הדטורה וכנראה של צמחי עוצמה נוספים המתקשרים איתנו בשפה חזונית.
אמונות אלו, מורכבות מהנחות בסיס עליהם אנחנו נשענים בחיי היומיום ומזכרונות מודחקים. שימוש בדטורה הוא המקרה הקלאסי של 'דעו את עצמכם'.
לכן, כפי שמספרת אגדת עם צ'ומשית, מומוי לא תניח לנכדה לשתות ממהותה, מכיוון שהוא לא מודע לשימוש נכון בכוחה ובמינון שלו, אשר ממנת יתר יכולה להוביל לגיהנום פרטי וסכיזופרני.
את שמה של מומוי, ניתן למצוא גם במסורת העתיקה של אזור בוקון במדינת מרידה בוונצואלה. שם מומוי נתפסת אחרת- רוחות רפאים קטנות הנקראות מומויס, הן בדרך כלל מתוארות כמו גמדים מזוקנים שחובשים כובעים פאליים המזכירים צורה של פרח דטורה או ברוגמנסיה. למרות שדימוי הגמד שם מתארת שאמאן שנטל דטורה ולא את הרוח עצמה. כנראה שהדמות הגנומית (Gnomes) נגזרת מהשפעה אירופאית.
נראה כי שמאני המומוי, מיומנים ביצירת קשר עם הרוחות הנקביות השוררות בתחתית הלגונות, בדומה למה שהעביר חואן מאטוס אודות האינטליגנציה של בעלת ברית זו ולאנרגיה הכללית של היצורים הלא-אורגנים, הקשורה לחורי מים (דליפה אנרגטית).
חובתם של שמאני המומוי היא לשמור על הסביבה הטבעית ע"י אינטראקציה עם רוחות, שתחומם הוא תחום מי השפיר המימי של חלומות הרחם העמוקים.
הבעיה העיקרית עם מומוי, היא הוצאתה מההקשר הטקסי לשימוש יומיומי לטובת מחפשי הסטלה החוקית, כנראה שמשתמשים לא זהירים צריכים לבדוק שוב מדוע מכנים את דטורה עשב ג'ימסון, או עשב ג'יימסטאון. השם נובע מהעיירה ג'יימסטאון בוירג'יניה, שם חיילים בריטים שצרכו מהצמח היו בטירוף הזייתי כ-11 ימים בזמן שניסו לדכא את מרד באקון.
מומוי לא צריכה להילקח בידי מי שאינו יציב נפשית, היא יכולה לגרום לסכיזופרניה ולשלל הפרעות דיסוציאטיביות אצל אנשים רגישים.
מתיישבים אנגלופונים בקליפורניה מכנים לעתים קרובות את דטורה בשם 'וויסקי הודי' בגלל השימוש הטקסי המשכר שלה בידי שבטים רבים, מה שהוליד את השם 'דטורה קדושה'.
שמות נפוצים נוספים: תפוח הודי, צל לילי, חצוצרת השטן, עשב מסריח, עשב המשוגעים, מלפפון השטן, פעמוני הגיהנום וגם תפוח הקוצים.


אצטקים מכנים את זני הסטרמוניום ואינוקסיה, טו-לו-אצ'ה -Toloache (להרכין ראש בשפת הנאוואטל), בת ברית צמחית שמאפשרת למתרגלים להיכנס למציאות הסוריאליסטית של תת המודע העמוק שלהם.
בני המאיה ממדינת יוקטן משתמשות בכינוי Mehen xtoh k’uh.
שם יש מסורת ארוכה בשימוש של דטורה וברוגמנסיה עבור נבואות וחזונות- פעולות שניתן לכנס תחת המטריה ראיית הנסתר או ראייה רוחית.
האצטקים השתמשו גם בתפוחי הקוצים, אותו הם כינו Mixitl.
מסורת הדטורה הטקסית הופיעה בין היתר אצל חברות ילידיות כמו אנשי האלגונקיאן, צ'רוקי, ילידי האי מארי גאלאנט וילידי השבט לואיסנו.


באתיופיה, השימוש בדטורה נהוג אצל הכוהנים הכהים (Debtrawoch). שם היא נועדה 'לפתוח את הראש' למטרה של למידה וחשיבה יצירתית, כנראה בגלל שדטורה מאפשרת גישה לטראנס היפנוגוגי בזמן הערות. (לא חייב לחכות לזמן השינה הלילית עבור חלימה צלולה, אצלי אחה'צ הוא זמן 'קליט' יותר).
יבשת אסיה😊
בטיבט ומונגוליה, תפוח הקוצים משמש כקטורת בפולחני טנטרה בשם Vajramabhairava, שנועדה למטרת גירוש רוחות וכדי להפוך עשירים לעניים (סיקלוס,1995).
השם דטורה נגזר מהשפה הסנסקריט (dhattura) ובתרגום חופשי מתפרש לזרע או לצ'יף הנוזל הגופני. אתר אחר מתרגם את המילה ל- צמח. אם במקרה יש כאן דוברי סנסקריט...
דטורה מקושרת ברחבי הודו לאל הכחול, שיווה.
בווארנסי- העיר המקודשת לאל שיווה, ניתן לקנות בשווקים שרשראות מפרחים ותפוחי דטורה למטרת עולי הרגל בדרכם אל המקדש. את השרשרת הם מניחים סביב פסלי הלינגאם.
בום בולנט לכל תפוחי השטן
*אין בכתוב עידוד לשום דבר
מקורות:
האנציקלופדיה של כריסטיאן ראצ'

שתף את הפוסט



← הפוסט הקודם הפוסט הבא →


אין תגובות

השאר תגובה